נשים, מלחמות וקללות

נכון שזה אירוני שמכל הנשים בעולם, דווקא העדינושה מירי רגב נעלבה והגישה תלונה במשטרה על ה"זונה" שקיבלה בטוקבק.

יחד עם זאת, טוב עשתה, הלוואי וכל אישה שמקבלת טוקבק שכזה תמצא בעצמה את הכוחות להתלונן, אנשים יחשבו פעמיים לפני שהם מחלקים קללות בתגובות.

***

לא הייתי ממהרת בכלל להכריז על השעה שש (אלא אם כן אתם יודעים משהו שאני לא).

אני מניחה שכל המצטטים את ה- "שש אחרי המלחמה" קראו את המקור, אחרת זה עוד יותר מביך.

***

נראה לי שבמלחמה הזו רוב הציבור החרדי התאהב,

גם הוא נפל בקסמו של צה"ל שלנו. הללויה.

***

בחיי שאני לא מגלומנית, אבל תנסו להסביר לי או לפחות תנו לי קצת אמפתיה, למה באופן אישי אני מרגישה כלכך אשמה?

להתגרש

לכל אלו שרוצים "להתגרש" מהפלסטינים:

אה, רציתם גירושים יפים כאלה, בלי ריב משמורת? בלי סכסוך מזונות?! בלי מתווכים?! בלי שנאה?!

גירושים חמודים כאלה, שאומרים שלום בנימוס במסיבות ואף פעם לא מלכלכים על השניי/ה ולא מערבים ילדים כמובן.

אה, כאלה?

מוזר, אני כמעט לא מכירה גירושים כאלה.

חוץ מזה נראה לי שקשה ככה כבר להתגרש עם כל כך הרבה רגש פעיל, כל היצריות הזאת, הגעגוע, ההרגל ואולי גם קצת אהבה?

על שפיות, מחלות נפש ומלחמות

מפריע לי ומרגיז אותי:

אחד הדברים שהשתרשו פה בדיבור בזמן האחרון ומגיע לידי ביטוי מוגזם ביותר במלחמת "הצוק" זהו השימוש במושגים מתחום הפסיכיאטריה ומחלות הנפש על מנת לתאר כל שוני או אי הסכמה.

זה מתחיל בססמאות כמו "הפגנת השפיות" וממשיך בכינויים "חולה נפש", "פסיכופט", "משוגע", ו"מטורף" לכל מי שחולק על דעתנו, גם בתקשורת, כולל פרשני הטלוויזיה והעיתונאים (על הטוקבקיסטים אני כבר בכלל לא מדברת), עושים שימוש נרחב במושגים "רפואיים" מתחום בריאות הנפש. כולנו לצערי חוטאים בכך. הרוב (הנורמלי והשפוי כמובן) מחלק בקלות רבה את האבחנות שלו ולאשפוז שולחים פה במהירות.

אז בואו נעשה סדר:

להיות פגוע או חולה נפש, בטח כזה שנאלץ להתאשפז מדי פעם, זה מספיק קשה גם בלי החלוקה המיותרת לטוב = שפוי רע = לא שפוי, מה גם שהיא לא נכונה כלל, הכרתי אנשים פגועי נפש עדינים וטובי לב והכרתי חארות גמורים שהם "שפויים לגמרי".

לאבחן אדם כחולה נפש, פסיכופת, סוציופת או אפילו סתם "לא נורמלי" יכולה רק הפסיכיאטריה לעשות (גם זה לא מדויק בעיני להגיד, אבל זה כבר לסטטוס נפרד)

לכן, בפעם הבאה שאתם "מחלקים" הפרעה או מחלת נפש תזכרו שאתם מעליבים מאד אדם אחר שכל חטאו במחלתו ומעבר לכך הייתי לוקחת בערבון מוגבל את יוקרתה של השפיות. תודה על תשומת הלב, שבוע טוב.

כפיות

מילים ותצלום: סופיה טרוטוש ארגמן

אבני כנרת

מקסימה הימה, חמה וקפואה, מרשימה ומאתגרת, רומנטית ומכשפת.

אבני הכנרת   צילום: סופיה טרוטוש ארגמן

פרה פרה

ירדנו לנהר הירדן, יש מים קרירים לשחות בהם, צמחיה מרהיבה ומעט צל.
לעת ערב כשכבר חשבנו ל"התחיל" לזוז, הגיעו פרות שטיילו במרעה.
פרה ראשונה התלהבנו, גם בשנייה, בשלישית החלנו לחוש קצת מבוכה מלטישת העיניים שלהן, בפרה השש עשרה התגנב חשש מהעובדה שאנחנו בתוך המים והן מקיפות אותנו מכל עבר, מציצות בנו מכל גדה, אבל אם זה לא הספיק לאמיצים שאנו, הן החלו לרדת לתוך בריכת המים ולשחות לעברנו והאמת, פרה, חביבה ככל שתהיה היא חיה עצומה ויש לה קרניים גדולות וחדות על הראש.
כמובן שלא קרה לנו או לפרות כלום, הן שכשכו, שחו ואכלו מהצמחייה והן מתוקות להפליא, נקיות, בריאות ורעבות. הן חרבנו מלא בתוך המים והבנו מהו הבוץ הרך שחשים בקרקעית הנהר.

צילמה: ילדה אמיצה בת 8 — ‎at ‎נהר הירדן‎.‎

Unlike

חברים, ביבי זקוק לנו

עופר שלח - ציטוט מדויק! תמללתי. ערוץ 10: "הסבל שנגרם כרגע בעזה הוא הרבה הרבה יותר כבד מהסבל שנגרם פה ולא שלבי יוצא אליהם בסבל הזה, מגיע להם".

האם נשאר בארץ גבר עם ג'קט שחור בארון שלא אונן את עצמו לדעת בטלוויזיה שלי? 
לא רואה יותר, גמרתי.

את הכסף (שהפסדנו) סופרים במדרגות...

לא מבצע, מלחמה

מסקנות ועדת החקירה שלי, מקריאה מדוקדקת שלא לומר כפייתית,

בימים האחרונים, של סטטוסים ותגובות מימין ומשמאל הרי מסקנותיי:

השמאל מתנסח טוב בעברית ואין לו שגיאות כתיב,
לימין יש קללות ממש מגניבות, יצירתיות ביותר, חלק אימצתי,
מעבר לזה לא חידשתם לי כלום, הצעה שלי:
תתקדמו תנסו עוד כמה כיוונים חוץ מימין ושמאל, נגיד מעלה, מטה, קדימה, אחורה וסיבוב.
אפשר גם ימה וקדמה צפונה ונגבה, גם סיבוב.
ושוב אתכם ושוב אתכם
ושלום עליכם ועלינו על כולנו
ושוב אתכם ושוב אתכם...

Like

נשים, באשר אתן

בדרך אתמול לבריכה אמרה לי בתי שבפעם הקודמת שהייתה בבריכה עם אביה, היא התקלחה לבד במלתחות: "זה לא הפריע לי בכלל, הצלחתי לכוון את המים לבד ולחפוף טוב, רק לתלות את המגבת לא הצלחתי, המתלה גבוה מדי".
"ולא הייתה אף אישה שעזרה לך?", שאלתי.
"כן, זהו", היא ענתה, "איך שהתחלתי לחשוב מה לעשות הגיעה אישה, לא בדיוק אישה, נערה ותלתה עבורי את המגבת".
"זה מה שטוב במקומות עם נשים", אמרתי, "בכל פעם שתהיי במקום עם נשים, תמיד, אבל תמיד, תוכלי לדעת שאם את זקוקה לעזרה תהיה מי שתעזור לך, תמיד".

ככה הגדתי אני לבתי בימי מלחמה. תודה לכן, כולכן, באשר אתן. 

איך?

בלילה, מאוחר, שכבר לא יכולתי להחזיק את העיניים פקוחות,

כשכבר כל המשככים לא עזרו, עברנו למיטה.
בכיתי לאישי, אמרתי שאני עייפה, שאני מותשת וגמורה, שאני כועסת וחלשה.

"עוד לא שבועיים", אמרתי, "וכבר אין לי כוח, כבר אני שבורה".
"איך??" שאלתי "איך הם שורדים שם בדרום?" "קשה" הוא ענה, "קשה."
"איך אנשים שרדו במלחמת העולם השנייה?" שאלתי.
אישי צחק, "למה אתה צוחק?", שאלתי.
"הרבה לא שרדו" אמר וצחק, ככה נרדמנו.